מה הילד שלכם יזכור לכם, כשיהיה בן תשעים?

בכל מפגש שלי עם גיבור או גיבורה, אנחנו מגיעים לנושא הפרידה.
לא פעם אני שואל אותם אם הם הספיקו להיפרד מההורים שלהם (חלקם נפטרו בשיבה טובה וחלקם בכלל לא), מבן או בת הזוג או לעתים גם מילד או ילדה שאיבדו.

רובם ככולם עונים שלא. הם לא הספיקו להיפרד או שלא הספיקו להיפרד כמו שהיו רוצים. מה שמעניין זה שגם כאשר מישהו נמצא לצד מיטת אהובו או אהובתו במשך ימים רבים, בבית החולים, הוא מרגיש שלא הספיק להיפרד.

וזה כביכול ברור. תמיד יש מה לומר עוד, נשיקה אחרונה לתת, אמת נוספת להתוודות עליה.
ועדיין זה מסקרן ומדהים בעיניי.

אולי לא תספיקו להיפרד מהם, מהאהובים שלכם, ואם תספיקו אולי תרגישו שהיה לכם עוד לספר, להגיד, עוד חום ביד שיכולתם להעביר להם ברגעים האחרונים שלהם, ליטוף בשיער, נשיקה אחרונה.

בשיחות שלי עם בני ובנות תשעים אני מבין, או לפחות מגלגל את המחשבה בראש שלי, שעבור מי שנפטר, הרגעים האחרונים שלו, הם לא המשמעותיים ביותר כפי שהם נחקקים אצלנו בראש.

"הרגעים האחרונים", זה יכול להיות ימים שלמים במחלקה בבית החולים או מאית השניה במקרה של תאונה או מחלה שתוקפת אותך כמו מוחמד עלי, מזנקת עליך בצעדים חמקניים ומנחיתה לך מכה אחת שגומרת אותך במקום- הם כנראה פרק זמן מסוים שזיכרונות מסוימים צפים בנו. ככה לפחות אומרים, עוד לא יצא לי למות עדיין עד הסוף.

מהראיונות עם בני ובנות תשעים שיצא לי למזלי להכיר, אני מתחיל לחשוב שזה לא באמת חשוב מה הייתה המילה האחרונה שאמרת או לא הספקת להגיד, כמו איך חיית עם אותו אדם. הם מלמדים אותי שמה שבאמת חשוב להם, כמי שהספיקו להיות בצד הנפרד כמה וכמה פעמים, ומתישהו בתקופה הקרובה, יהיו בצד שנפרדים ממנו- זה איך חיית עם אותו אדם, ולא איך נפרדת ממנו.

איך הערתם אותם בבוקר, איך השכבתם אותם בלילה. האם ביליתם שעות רבות מידי בצפייה בתכנית ריאליטי, או שדיברתם, צעדתם ברחובות שמסביב לבית בלילות הקיץ, האם השקעתם עוד רגע בעמידה מול עץ או פרח שאתם לא מכירים ואז חזרתם הביתה, חיפשתם אותו בספר או באינטרנט, האם דגדגתם אותם עד כדי בכי מרוב צחוק, או ששמרתם על מרחק תמידי – כי את זה הם יזכרו ברגע האחרון שלהם, ולא את טאבלט/אוטו/חצי דירה שקניתם להם בעיר.

זכרונות לא מפליגים רחוק, הם שוקעים בנו, עד שנהיה מוכנים לפגוש בהם שוב.

זכרונות לא מפליגים רחוק, הם שוקעים בנו, עד שנהיה מוכנים לפגוש בהם שוב.

הם יזכרו את הפעם הראשונה שלימדתם אותם לרכב על אופניים, את הפעם ההיא שעזבתם את מקום העבודה ורצתם אליהם, לחבק אותם- אולי כי מישהו הרביץ להם בבית הספר או כי נולד להם ילד, אולי הם איבדו מישהו אהוב, אולי עליתם על הרכב ונהגתם מהר מהר להביא לבת שלכם את ההינומה ששכחה בבית, וכולם מחכים, ואתה, האבא שלא ידעת איך להיות שם, שלא הבנת אותה אף פעם, שלא היית מספיק בבית, ניתנה לך ההזדמנות האחת להיות אבא-על. את זה היא תזכור. לא את מה שאמרת ברגעים האחרונים של ההכרה, שלך או שלה.

אז המסקנה שלי ממה שלמדתי מהגיבורים והגיבורות אותם אני פוגש ב'חי בספר', זה שלהיפרד זה חשוב מאוד, אבל לחיות נכון ולהיות נוכח בחיים של האהובים שלך כאילו זה היום האחרון שלכם יחדיו- זה לא פחות חשוב. וזה גם הכי קשה לבצע.

לא צריך, ולדעתי גם בלתי אפשרי, לחיות בשילוב אצבעות וישיבה מדיטטיבי כל המשפחה יחדיו ולהגיד "הווווווווםםםםםם". לא. לפעמים מתעצבנים, כועסים, נמרחים מול החדשות וחושבים יאללה שייגמר כבר היום הזה, שארוויח כמה שעות למנוחה לבד. גם זה "חיים", גם זה חלק מהכל.

אבל צריך לנסות ולהפוך את הזמן יחד למשמעותי. כזה שייזכר, כזה שייצרב בלב ובמוח כזמן יחד שהיה שווה לחיות אותו. אולי זה הזמן ואלה החוויות ששווה לכתוב אותם, שעליהם אנשים מספרים לי.

והאמת? עכשיו. הקיץ הזה. חודש אוגוסט הזה. הזמן שבו כנראה תבלו עם הילדים שלכם בשעות הכי לא סבירות שתבלו איתם אף פעם, גם לא עשרות שנים אחר כך, באמצע השבוע- זו ההזדמנות להפוך את הזמן המשותף שלכם יחד לזיכרון עליו הם יספרו למישהו, כשיהיו בני 90.

אז בבין אם החלטתם לקחת אותם היום לסרט, לנסוע לבקר חברים, לצאת לטייל בטבע או אפילו לקנות דברים שלא באמת צריך בקניון- לא משנה מה תבחרו לעשות איתו, איתה או איתם היום- נסו להפוך את זה ליום שהם יזכרו בגיל 90.

ותנו להם נשיקה לפני השינה. גם את זה בני ובנות תשעים זוכרים להורים שלהם.

kiss baby

תגובות:


Copyright © 2019. All rights reserved.

Posted אוגוסט 15, 2016 by חי בספר in category בלוג

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*