דימה

גלבוע דקר

(מבוסס על סיפור אמיתי)

 

דימה על קו הטלפון. שוב. הפעם אני מחליט לא לענות, לתת לו קצת זמן להירגע ולחשוב איך הוא מצליח להמשיך את הסיפור בדקה או שתיים, ולא כהרגלו, לנפח לי את המוח עד שאני כבר לא עומד בזה

אני נשכב על הספה בבית, מנסה כמה שאפשר למקם את הכריות הגדולות והקשות מידי כך שיעשו משהו אחר חוץ מלהיות יפות, למשל נוחות. אבל לא המנוחה ולא הנוחות מגיעות אליי. המידע המטריד של דימה, לא רק משמח אותי- כי אין מה לעשות, אנחנו העיתונאים ניזונים בעיקר מצרות של אחרים- אלא גם מצליח לעצבן אותי ואולי לערפל את מחשבתי ולכן אני חייב לנוח.

כבר למדתי שכאשר מגיע אליך סיפור "מושלם" לכתבה, בדרך כה פשוטה, בשיחת טלפון שבה האדם מבקש לתת לך את כל החומר, מודפס, מסודר ואפילו מוקלט, משהו חייב להיות פה מסריח. אבל הפעם אני מרגיש שזה הדבר האמיתי, ושזה לא מסריח ולכן אני חייב לנקות את הראש טוב טוב ולהקשיב לעצמי ולהחליט איך להמשיך.

דימה התקשר אלי בדיוק בזמן. האופוריה מכתבת השער הראשונה שלי שככה ונמוגה וחשבתי איך לחזור שוב לשער של מגזין העיירות, עיתון מקומי פלצני שכל מה שחשוב לבעליו זה מספר הפרסומות ואני בספק אם הוא מציץ אפילו לרגע, אפילו בשירותים בזמן שהוא מחרבן, על התוכן שבעיתון שלו.

בתחילה חשבתי ש"הנה עוד הזוי מתקשר אליי כדי שאעשה כתבה על עוול שקרה לו והוא לא מצליח להבין שעיתונאים הם לא פקידות סעד", אבל כשהצלחתי למקד אותו, לגרום לו להפסיק להיזכר בכל מיני שטויות וסיפורים, לגרום לו לדבר לאט יותר כדי שאבין מה הוא אומר, הבנתי שסיימתי לגרוף את החול מעל המטמון ועכשיו נשאר רק לפרוץ את המנעול.

אי אפשר לומר שנחתי על הספה. אבל אפשר לתת לי ציון על כך שניסיתי. הסתובבתי מצד לצד, התאגרפתי על הכרית הענקית כדי ליצור שקע לראש, נשמתי בכבדות ולבסוף, אחרי כמעט שעה החלטתי ללכת על הסיפור הזה והתקשרתי לדימה בעצמי.

הוא ענה ונשמע כמו מישהו שמנמנם תוך כדי השיחה, אך כך הוא נשמע תמיד, מנומנם ובעל מבטא רוסי כבד. אני שאלתי את השאלות וכשענה חיפשתי איפה הוא עובד עליי, משקר, מקפל איזה מסמך כך שיראו רק את האמת שהוא רוצה להציג. הוא התחיל כל משפט ב"נו.. תראה.." או "כן.. כן.. אתה מבין…" ואני דילגתי בין אבני העיקר בנהר של טפל כשבסיום השיחה למורת רוחי, האמנתי לו.

מיד לאחר מכן התקשרתי לעורך שלי, שהתקשר לבעלי העיתון (זה שפגשתי רק פעם אחת בראש השנה בהרמת כוסית והוא זה שמשלם לי את משכורת הרעב), שהתקשר לעורך דין של העיתון, שמסר שאפשר להתחיל לעבוד על הכתבה, אבל לא לשכוח להעביר לו את כל החומר לפני פרסום.

כשהעורך סימס לי "יש אישור" כבר ישבתי על האופנוע וכל שנותר לי לעשות זה למשוך את ידית הגז, לטוס לדימה הביתה ולחטוף את החומר לפני שהוא יגיע לעיתונאי אחר. במהירות של 180 קמ"ש הצלחתי גם לראות לחילופין את הים התיכון מימיני ולפנטז על יום בו יהיה לי זמן לגלוש וגם לחשוב על כך שאם אעשה את זה כמו שצריך, הכתבה הזו תפתח לי את הדלת לעיתון גדול ונחשב, או לתכנית תחקירים בטלויזיה וסוף כל סוף אתחיל להתפרנס בכבוד מהמקצוע המעיק הזה.

בזמן לימודי הרפואה פגש דימה את אישתו וגרושתו לעתיד. האישה שהוא ישנא כל ימי חייו, סבטה. "את האור שלי" הוא כתב לה בהצעת הנישואין והיא כיבתה את האור על חייו השמחים, כאשר עזבה אותו ולקחה את ילדתם הקטנה והתמימה. דימה נלחם על הזכות להיות אבא של הילדה אך סבטה, שהבינה על איזה כפתורים ללחוץ, האשימה אותו בהזנחה והתעללות בילדה. כחלק ממאבקו בשקרים של גרושתו מצא דימה טופס שהוגש לבית המשפט שמצייר אותו כמפלצת חסרת רסן. את הטופס כתבה פסיכולוגית ילדים בשם אלה גוברניקוב שאת שמה לא הצליח למצוא בפנקס הפסיכולוגים הישראלי, ומכאן גבר חשדו של זה.

שנה וחצי אח"כ, אלה גוברניקוב נכנסה לאולם בית המשפט בחדרה. צולעת פנימה כמו ילד שקיבל מכה ומחכה שמישהו ירחם עליו. אף אחד באולם לא ריחם עליה, בטח לא הוא. בזמן הדיון ישבה הנאשמת בת החמישים וארבע כשהיא לובשת רק שחורים, וכשתיקה האישי מונח על בירכיה. משקפיים שחורים גדולים כיסו את עיניה ורק סומק מוגזם מידי בלחיים העיד על צבע כל שהוא.  צלם מהעיתון התקרב עוד קצת ועוד קצת והיא התעלמה ואיפשרה לו לצלם מה שנותר חשוף, לאחר שהרימה את צווארון מעילה עד לקו השפתיים.

השופטת הקריאה בפניה את כתב האישום שכלל התחזות לפסכולוגית ילדים וזיוף מסמכים המעידים על הכשרתה. השופטת לא הזכירה את העובדה שבעקבות מכתבה המזויף של הפסיכולוגית – מכתב שבית המשפט בעצמו קיבל כאמת – דימה לא ראה את בתו כבר יותר משלוש שנים.

"ניצחנו" אמר לי דימה בקול עצוב בשיחת הטלפון מלובי בית המשפט, "ניצחנו, אבל עדיין לא נותנים לי לפגוש אותה".

תגובות:


Copyright © 2019. All rights reserved.

Posted נובמבר 2, 2014 by חי בספר in category בלוג

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*