נתי

גלבוע דקר

בבית תמיד קראו לה ענת, גם בבנק,
אבל במסעדה היא מתעקשת שיקראו לה נתי.

היא מסתובבת כהרגלה בכל יום שלישי בשוק האיכרים של חצור הגלילית. פעם שאלה את עמוס, בעל באסטה לגרביים ותחתונים של כאילו מותגים מדוע קראו לשוק הזה שוק האיכרים והוא לקח נשימה ארוכה ואמר ש"המועצה המקומית חשבה שזה ימשוך את האשכנזים מראש פינה שיבואו למכור פה גבינות ויין, ובמקום זה הם נתקעו עם שלל מפוטרי פרי גליל שמוכרים תחתונים וגרביים". וכדי להעצים את דבריו הציג את מרכולתו בלי הגאווה המתבקשת.

נתי ידעה שהיא כנראה מחזיקה בשיא ישראל בניהול מלצרים בגיל מבוגר, כי מעולם היא לא הבחינה או שמעה על מנהלת מלצרים בגיל שלושים ותשע, ועוד נשואה עם שניים. חוץ מזה, היא ידעה שכנראה רק היא קוראת לתפקיד "מנהלת מלצרים", בעוד כל היתר קוראים לזה "אחראית משמרת". אבל היא לא אוהבת את זה כי "אני אחראית על המלצרים והם יוצרים את המשמרת" היא נוהגת לתקן כל פעם מחדש.

בימי שלישי, אחרי ששלחה את הילד והילדה לבית הספר, ניקתה קצת את הבית למרות שלא חייב ושחתה בקאנטרי של ראש פינה את מכסת הבריכות שלה, היתה משוטטת ענת כהן-פלד בין דוכני הגרביים והתבלינים בשוק האיכרים המקומי, אך לא אותם היא באה לקנות (למרות שלפעמים היא קונה תבלינים או קטניות), אלא בעיקר היא מגיעה עבור חולצות "של צעירים" כמו שאלברט בעלה קורא להם. היא תרה ואף צדה חולצות של להקות ומותגים שהמלצריות הסטודנטיות שעבדו ב'דוריס קצבים' לבשו לרוב.

"את לא יכולה להיות כל כך נוקשה, אמר לה איתן, בעל המסעדה שקיבל אותה לעבודה, בעיקר כי בתו היתה חיילת שלה בזמן שהצבא הקיא אותה ממסלולה הבטוח לפנסיה לכל החיים. הוא גם זה שהציע את הכינוי נתי, "כדי להצעיר אותך", הסביר בנועם.

נתי נחתה בדוכן האהוב עליה של בגדי יד שניה, משם היתה דגה לפחות פריט אחד בכל שבוע – והיא הרגישה לא טוב בימים שחזרה בידיים ריקות, גם אם   לא תלבש מעולם את מה שקנתה. חולצה סגולה של להקת מטאליקה שמעולם לא שמעה את המוזיקה שלה, קראה לה ממצולות החולצות המשומשות. נתי משטה את החולצה, הרימה אל מול השמש כמו רופאה הבודקת צילום רנטגן. "כמה זה בשבילי?" שאלה את מוכר הבגדים שמעולם לא התעניין בה יותר מידי, "כמו תמיד, חמישה שקלים פחות מכולם" אמר והיא הושיטה לו עשרה שקלים במטבע. נתי שמחה, החולצה אולי משומשת אך מצבה מעולה וניכר כי מישהי שמרה עליה טוב. היה לה מגע רך, לא קטיפתי אבל נעים, חולצה שאפשר לזוז בה במסעדה ולא לפחד להזיע.

למזלה של נתי נותרה לה גזרה נערית שרבות מחברותיה קינאו בה. "זה פשע! את נראית יותר צעירה מהחיילות שלך" היו נוהגות לומר לה, ספק להחמיא ספק להקניט. המחשבה על הצבא עשתה לה טעם רע בגרון והיא מלמלה, "להתראות" ושמעה שמבעד לרשרושי העיתון, החזיר לה המוכר "ביי" צרוד ועייף.

אפשר לומר שהכל היה בסדר עד לפני יומיים, אפילו מצב רוחה היה מרומם אחרי ערב רומנטי שאלברט בעלה אירגן לה. אפילו שהיא לא הצליחה להתעלם מהמחיר שכל זה גבה מהם. וכך, כשחצי גופה בג'קוזי ואלברט מעסה את גבה קצת חזק מידי, מה שאומר שהוא ממש מנסה להתאפק לא לטרוף אותה, חישבה את מחיר הצימר והיין והגראס שהוא קנה (כי תמיד היא סירבה לו בגלל הצבא ועכשיו אין סיבה לכך) והילדים שהוא היה צריך להסיע שעה לכל כיוון להורים שלו, מה שרוקן חצי טנק דלק לפחות- "אוי, כן אלברט" אמרה כדי לנדף את המחשבות.

"את צריכה להפסיק עם זה" היה אומר לה בהתחלה אלברט, על הרגל הלבוש שאימצה מאז שעזבה את הצבא (כך הם נהגו לקרוא לזה, כך זה כאב פחות), אך הפסיכולוגית מהווילה בראש פינה אמרה שזה נורמלי ואפילו חמוד. כך היא אמרה, "חמוד". בלילות היתה נתי חוזרת להיות ענת כהן-פלד, זאת שמחקה חמישים הודעות מייל של חיילת שלה הקוראת למצוקה, כי חשבה שהיא משחקת אותה, ובסוף לא. היא לא שיחקה אותה. והיא לא ידעה מה כואב לה יותר, המוות של החיילת או העובדה שאת המיילים היא שלחה גם לחבר שלה, שחשף אותם לאחר השבעה וגדע את הדבר היחיד שנתי חשבה שהיא יודעת לעשות, להיות בצבא.

תגובות:


Copyright © 2019. All rights reserved.

Posted אוקטובר 30, 2014 by חי בספר in category בלוג

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*