מה הילד שלכם יזכור לכם, כשיהיה בן תשעים?

בכל מפגש שלי עם גיבור או גיבורה, אנחנו מגיעים לנושא הפרידה.
לא פעם אני שואל אותם אם הם הספיקו להיפרד מההורים שלהם (חלקם נפטרו בשיבה טובה וחלקם בכלל לא), מבן או בת הזוג או לעתים גם מילד או ילדה שאיבדו.

רובם ככולם עונים שלא. הם לא הספיקו להיפרד או שלא הספיקו להיפרד כמו שהיו רוצים. מה שמעניין זה שגם כאשר מישהו נמצא לצד מיטת אהובו או אהובתו במשך ימים רבים, בבית החולים, הוא מרגיש שלא הספיק להיפרד.

וזה כביכול ברור. תמיד יש מה לומר עוד, נשיקה אחרונה לתת, אמת נוספת להתוודות עליה.
ועדיין זה מסקרן ומדהים בעיניי.

אולי לא תספיקו להיפרד מהם, מהאהובים שלכם, ואם תספיקו אולי תרגישו שהיה לכם עוד לספר, להגיד, עוד חום ביד שיכולתם להעביר להם ברגעים האחרונים שלהם, ליטוף בשיער, נשיקה אחרונה.

בשיחות שלי עם בני ובנות תשעים אני מבין, או לפחות מגלגל את המחשבה בראש שלי, שעבור מי שנפטר, הרגעים האחרונים שלו, הם לא המשמעותיים ביותר כפי שהם נחקקים אצלנו בראש.

"הרגעים האחרונים", זה יכול להיות ימים שלמים במחלקה בבית החולים או מאית השניה במקרה של תאונה או מחלה שתוקפת אותך כמו מוחמד עלי, מזנקת עליך בצעדים חמקניים ומנחיתה לך מכה אחת שגומרת אותך במקום- הם כנראה פרק זמן מסוים שזיכרונות מסוימים צפים בנו. ככה לפחות אומרים, עוד לא יצא לי למות עדיין עד הסוף.

מהראיונות עם בני ובנות תשעים שיצא לי למזלי להכיר, אני מתחיל לחשוב שזה לא באמת חשוב מה הייתה המילה האחרונה שאמרת או לא הספקת להגיד, כמו איך חיית עם אותו אדם. הם מלמדים אותי שמה שבאמת חשוב להם, כמי שהספיקו להיות בצד הנפרד כמה וכמה פעמים, ומתישהו בתקופה הקרובה, יהיו בצד שנפרדים ממנו- זה איך חיית עם אותו אדם, ולא איך נפרדת ממנו.

איך הערתם אותם בבוקר, איך השכבתם אותם בלילה. האם ביליתם שעות רבות מידי בצפייה בתכנית ריאליטי, או שדיברתם, צעדתם ברחובות שמסביב לבית בלילות הקיץ, האם השקעתם עוד רגע בעמידה מול עץ או פרח שאתם לא מכירים ואז חזרתם הביתה, חיפשתם אותו בספר או באינטרנט, האם דגדגתם אותם עד כדי בכי מרוב צחוק, או ששמרתם על מרחק תמידי – כי את זה הם יזכרו ברגע האחרון שלהם, ולא את טאבלט/אוטו/חצי דירה שקניתם להם בעיר.

זכרונות לא מפליגים רחוק, הם שוקעים בנו, עד שנהיה מוכנים לפגוש בהם שוב.

זכרונות לא מפליגים רחוק, הם שוקעים בנו, עד שנהיה מוכנים לפגוש בהם שוב.

הם יזכרו את הפעם הראשונה שלימדתם אותם לרכב על אופניים, את הפעם ההיא שעזבתם את מקום העבודה ורצתם אליהם, לחבק אותם- אולי כי מישהו הרביץ להם בבית הספר או כי נולד להם ילד, אולי הם איבדו מישהו אהוב, אולי עליתם על הרכב ונהגתם מהר מהר להביא לבת שלכם את ההינומה ששכחה בבית, וכולם מחכים, ואתה, האבא שלא ידעת איך להיות שם, שלא הבנת אותה אף פעם, שלא היית מספיק בבית, ניתנה לך ההזדמנות האחת להיות אבא-על. את זה היא תזכור. לא את מה שאמרת ברגעים האחרונים של ההכרה, שלך או שלה.

אז המסקנה שלי ממה שלמדתי מהגיבורים והגיבורות אותם אני פוגש ב'חי בספר', זה שלהיפרד זה חשוב מאוד, אבל לחיות נכון ולהיות נוכח בחיים של האהובים שלך כאילו זה היום האחרון שלכם יחדיו- זה לא פחות חשוב. וזה גם הכי קשה לבצע.

לא צריך, ולדעתי גם בלתי אפשרי, לחיות בשילוב אצבעות וישיבה מדיטטיבי כל המשפחה יחדיו ולהגיד "הווווווווםםםםםם". לא. לפעמים מתעצבנים, כועסים, נמרחים מול החדשות וחושבים יאללה שייגמר כבר היום הזה, שארוויח כמה שעות למנוחה לבד. גם זה "חיים", גם זה חלק מהכל.

אבל צריך לנסות ולהפוך את הזמן יחד למשמעותי. כזה שייזכר, כזה שייצרב בלב ובמוח כזמן יחד שהיה שווה לחיות אותו. אולי זה הזמן ואלה החוויות ששווה לכתוב אותם, שעליהם אנשים מספרים לי.

והאמת? עכשיו. הקיץ הזה. חודש אוגוסט הזה. הזמן שבו כנראה תבלו עם הילדים שלכם בשעות הכי לא סבירות שתבלו איתם אף פעם, גם לא עשרות שנים אחר כך, באמצע השבוע- זו ההזדמנות להפוך את הזמן המשותף שלכם יחד לזיכרון עליו הם יספרו למישהו, כשיהיו בני 90.

אז בבין אם החלטתם לקחת אותם היום לסרט, לנסוע לבקר חברים, לצאת לטייל בטבע או אפילו לקנות דברים שלא באמת צריך בקניון- לא משנה מה תבחרו לעשות איתו, איתה או איתם היום- נסו להפוך את זה ליום שהם יזכרו בגיל 90.

ותנו להם נשיקה לפני השינה. גם את זה בני ובנות תשעים זוכרים להורים שלהם.

kiss baby

להידלק

גלבוע דקר   

     "ספר לי על חיסרון שיש לך", הפתיע מנהל החברה ואסף, שחשב שהוא יודע מה שואלים בראיון, הופתע ולקח נשימה שעוזרת לחשוב. במקום להתרכז בשאלה הוא קודם כל חשב לעצמו שמיד כשהוא יוצא משם הוא מרים טלפון לאורית השקרנית, שסיפרה לו בפרטי פרטים את מהלך הריאיון כששכבו על מיטתו שעה אחרי שהכירו. "סמוך עליי, גם את המנהל הזה אני מכירה טוב והוא לא מאלה שמחליפים מהלכים, או תנוחות", אמרה מחויכת ומרוצה.
אסף השתדל לא לעשות פרצוף מופתע. למרות שהוא היה מאוד. מה שכן הציק לו זה מדוע שינה המנהל את השאלות, אולי הוא יודע עליו ועל אורית? אבל איך הוא יידע? אסף מכיר אותה בקושי שבועיים והוא ואורית נפגשו רק פעמיים מאז הפעם הראשונה. יכול להיות שהוא עשה טעות כשאישר אותה כחברה שלו בפייסבוק? אסף הרגיש כמו שהוא מרגיש תמיד כשהוא בשירותים, מנסה לחלץ מהזיכרון את התשובה בתשחץ, ואז בהבזק של רגע מצליח.

   "אני מודה שאני אוהב לקחת סיכונים" שמע אסף את עצמו אומר וחשב כמה טמבל אני יכול להיות! אך שוב היה משוכנע שפרצופו לא הסגיר אותו. "למשל…" הקשה מנהל אגף תחקירנים בתוכנית של אילנה דיין, בועז מרקוביץ, או כמו שכולם כינו אותו, מרקוביץ. הוא לבש מכנסי כותנה אפורים, חולצת טריקו לבנה פשוטה ומעליה ז'קט שחור דהוי מעט. אסף התרשם מהלבוש וחשב על כך שבכל רגע נתון מרקוביץ יכול להפוך מבחור צעיר ומגניב, ל"מנהל התחקירנים הנוקשה" בעזרת לבוש מתוחכם שכזה.
אסף לקח נשימה ארוכה ואמר, "למשל יש לי תחושה שאחת השאלות הבאות שלך תהיה משהו בסגנון 'מה אף אחד לא יודע עליך?'"
המנהל חייך בצד אחד של הפה כאומר מתחיל להיות פה מעניין עכשיו ששנינו כבר הבנו מה קורה כאן, וסימן עם ידו הימנית בתנועה סיבובית ימינה כשכף היד מופנית מעלה, כמו שחקן טניס שולחן סיני מוכשר, תנועה שמזמינה את אסף להמשיך ולשפוך, או "לזמר" כמו שאומרים התחקירנים לפעמים על אחד המקורות שלהם.

"כשהייתי בן שנתיים אחי ואני שרפנו את הבית" אמר אסף במהירות וסגר את המשפט כמו שטורקים דלת. עינב, סגניתו של המנהל שעד עתה היתה שקטה ולא מורגשת (ואסף חשד שהיא מתלמדת אז הוא התייחס אליה מספיק כדי להראות שהוא אנושי, אבל לא יותר מידי כדי לא לפגוע במעמדו של המנהל) פלטה באחת "עשיתם מה?!"
"אחי התאום ואני", אמר ועצר לרגע כדי לאפשר להם להתמודד עם המידע, כי כרגע זה לא רלוונטי, "כשהיינו בני שנתיים בערך, קמנו באמצע הלילה כשכולם ישנו, וכולם זה אומר ההורים שלנו, אחות ואח בכור, וצעדנו למגירת הגפרורים במטבח, שהיתה באופן די מפתה המגירה התחתונה שהכי קל להגיע אליה. אחד מאיתנו לקח את הגפרורים, נשבע שהייתי אומר מי אם הייתי זוכר, אבל אני לא, והלכנו לחדר של אחי הגדול גדי. זה לא שלא אהבנו את גדי או משהו כזה, אבל הדבר היחיד שחשבנו לשרוף זה את השטיח שלו משום מה".
שוב הוא עצר, הפעם כדי לעצור ולהביט אם הקהל עדיין איתו. אני אראה לאורית הזאת כשאפגוש אותה כבר מה זה, הוא חשב בינתיים. כמה היא הולכת לסבול שבגללה איבדתי את העבודה.

"תמשיך" אמר מרקוביץ ושמח שהשליטה חזרה לידיו.
אחד מאיתנו החזיק את הקופסא אני מניח, והשני גירד את הגפרור כמו מטוס ממריא על המסלול השחור. אני בטוח שהתרגשנו מהאש, כי עד גיל מאוחר התרגשנו מאש כל פעם שהיא נדלקה", אמר אסף ושם לב שהוא לא יכול לעצור באמצע המשפט למרות שהוא היה שמח למחוק את מה שאמר הרגע. "בהתחלה שמחנו שהצלחנו, אבל אחרי כמה שניות או דקות הבנו שאנחנו לא יכולים לכבות את האש ולחזור לישון כאילו כלום לא קרה. אחד מאיתנו, שוב, אני לא זוכר מי וגם ההורים שלי לא, הלך לחדר השינה שלהם ואמר שיש שריפה. אמא שלי אמרה שזה בסדר ואפשר לחזור לישון, אז אותו אחד חזר לחדר עם השטיח הנשרף ואז הבין שהוא צריך להתאמץ יותר. הוא חזר להורים והפעם הם התעוררו ורצו לחדר. גדי, שכבר הבין שהחלום על ל"ג בעומר הפך למציאות קפץ מהמיטה ודילג מעל השטיח הבוער החוצה מהחדר. אבא שלנו ניסה ללא הצלחה לנצח את השריפה שאחזה גם במיטה בזמן שאימא התקשרה למכבי האש ומה שאני זוכר ממש טוב זה אותנו, עומדים במדרכה מול הבית, אגב, קומה שלישית בבניין חדש בת"א והחדר של גדי בוער כשהאש מנסה גם כן לברוח מהבית משום מה".

אסף סיים לספר. מרקוביץ חשב "מה לעזאזל אני עושה עם המידע הזה", ועינב היתה די בהלם. היא לא תודֶה בזה אבל היא מצאה את המופרעות והביטחון הזה של אסף דווקא די מושך, למרות שבמבט ראשון הוא ממש לא הטיפוס שלה.
אחרי שתיקה משולשת ארוכה מספיק שאל מרקוביץ, "תגיד אסף, היית מוכן לשקר כדי להתקבל לעבודה הזאת"? ואסף שאל בחזרה, "תגיד מרקוביץ, היית מוכן לשקר למישהו שאתה מנסה לחשוף בתחקיר שלך, או אפילו סתם מישהו שיכול לתרום להשיג מידע שאתה מחפש? אז גם אני."

   אסף אף פעם לא אהב את בן גוריון, לא ראש הממשלה ולא הבר התל אביבי החשוך והחנוק. אבל שם אורית רצתה להיפגש והיא אמרה שיש לה הודעה חשובה עבורו בקשר לעבודה, ולא, היא לא תגיד לו את זה בטלפון. בין עשן סיגריות וגו'ינטים הוא ראה אותה מתקרבת, סקסית וחושנית ועם חיוך מרוצה וממזרי.

דימה

גלבוע דקר

(מבוסס על סיפור אמיתי)

 

דימה על קו הטלפון. שוב. הפעם אני מחליט לא לענות, לתת לו קצת זמן להירגע ולחשוב איך הוא מצליח להמשיך את הסיפור בדקה או שתיים, ולא כהרגלו, לנפח לי את המוח עד שאני כבר לא עומד בזה

אני נשכב על הספה בבית, מנסה כמה שאפשר למקם את הכריות הגדולות והקשות מידי כך שיעשו משהו אחר חוץ מלהיות יפות, למשל נוחות. אבל לא המנוחה ולא הנוחות מגיעות אליי. המידע המטריד של דימה, לא רק משמח אותי- כי אין מה לעשות, אנחנו העיתונאים ניזונים בעיקר מצרות של אחרים- אלא גם מצליח לעצבן אותי ואולי לערפל את מחשבתי ולכן אני חייב לנוח.

כבר למדתי שכאשר מגיע אליך סיפור "מושלם" לכתבה, בדרך כה פשוטה, בשיחת טלפון שבה האדם מבקש לתת לך את כל החומר, מודפס, מסודר ואפילו מוקלט, משהו חייב להיות פה מסריח. אבל הפעם אני מרגיש שזה הדבר האמיתי, ושזה לא מסריח ולכן אני חייב לנקות את הראש טוב טוב ולהקשיב לעצמי ולהחליט איך להמשיך.

דימה התקשר אלי בדיוק בזמן. האופוריה מכתבת השער הראשונה שלי שככה ונמוגה וחשבתי איך לחזור שוב לשער של מגזין העיירות, עיתון מקומי פלצני שכל מה שחשוב לבעליו זה מספר הפרסומות ואני בספק אם הוא מציץ אפילו לרגע, אפילו בשירותים בזמן שהוא מחרבן, על התוכן שבעיתון שלו.

בתחילה חשבתי ש"הנה עוד הזוי מתקשר אליי כדי שאעשה כתבה על עוול שקרה לו והוא לא מצליח להבין שעיתונאים הם לא פקידות סעד", אבל כשהצלחתי למקד אותו, לגרום לו להפסיק להיזכר בכל מיני שטויות וסיפורים, לגרום לו לדבר לאט יותר כדי שאבין מה הוא אומר, הבנתי שסיימתי לגרוף את החול מעל המטמון ועכשיו נשאר רק לפרוץ את המנעול.

אי אפשר לומר שנחתי על הספה. אבל אפשר לתת לי ציון על כך שניסיתי. הסתובבתי מצד לצד, התאגרפתי על הכרית הענקית כדי ליצור שקע לראש, נשמתי בכבדות ולבסוף, אחרי כמעט שעה החלטתי ללכת על הסיפור הזה והתקשרתי לדימה בעצמי.

הוא ענה ונשמע כמו מישהו שמנמנם תוך כדי השיחה, אך כך הוא נשמע תמיד, מנומנם ובעל מבטא רוסי כבד. אני שאלתי את השאלות וכשענה חיפשתי איפה הוא עובד עליי, משקר, מקפל איזה מסמך כך שיראו רק את האמת שהוא רוצה להציג. הוא התחיל כל משפט ב"נו.. תראה.." או "כן.. כן.. אתה מבין…" ואני דילגתי בין אבני העיקר בנהר של טפל כשבסיום השיחה למורת רוחי, האמנתי לו.

מיד לאחר מכן התקשרתי לעורך שלי, שהתקשר לבעלי העיתון (זה שפגשתי רק פעם אחת בראש השנה בהרמת כוסית והוא זה שמשלם לי את משכורת הרעב), שהתקשר לעורך דין של העיתון, שמסר שאפשר להתחיל לעבוד על הכתבה, אבל לא לשכוח להעביר לו את כל החומר לפני פרסום.

כשהעורך סימס לי "יש אישור" כבר ישבתי על האופנוע וכל שנותר לי לעשות זה למשוך את ידית הגז, לטוס לדימה הביתה ולחטוף את החומר לפני שהוא יגיע לעיתונאי אחר. במהירות של 180 קמ"ש הצלחתי גם לראות לחילופין את הים התיכון מימיני ולפנטז על יום בו יהיה לי זמן לגלוש וגם לחשוב על כך שאם אעשה את זה כמו שצריך, הכתבה הזו תפתח לי את הדלת לעיתון גדול ונחשב, או לתכנית תחקירים בטלויזיה וסוף כל סוף אתחיל להתפרנס בכבוד מהמקצוע המעיק הזה.

בזמן לימודי הרפואה פגש דימה את אישתו וגרושתו לעתיד. האישה שהוא ישנא כל ימי חייו, סבטה. "את האור שלי" הוא כתב לה בהצעת הנישואין והיא כיבתה את האור על חייו השמחים, כאשר עזבה אותו ולקחה את ילדתם הקטנה והתמימה. דימה נלחם על הזכות להיות אבא של הילדה אך סבטה, שהבינה על איזה כפתורים ללחוץ, האשימה אותו בהזנחה והתעללות בילדה. כחלק ממאבקו בשקרים של גרושתו מצא דימה טופס שהוגש לבית המשפט שמצייר אותו כמפלצת חסרת רסן. את הטופס כתבה פסיכולוגית ילדים בשם אלה גוברניקוב שאת שמה לא הצליח למצוא בפנקס הפסיכולוגים הישראלי, ומכאן גבר חשדו של זה.

שנה וחצי אח"כ, אלה גוברניקוב נכנסה לאולם בית המשפט בחדרה. צולעת פנימה כמו ילד שקיבל מכה ומחכה שמישהו ירחם עליו. אף אחד באולם לא ריחם עליה, בטח לא הוא. בזמן הדיון ישבה הנאשמת בת החמישים וארבע כשהיא לובשת רק שחורים, וכשתיקה האישי מונח על בירכיה. משקפיים שחורים גדולים כיסו את עיניה ורק סומק מוגזם מידי בלחיים העיד על צבע כל שהוא.  צלם מהעיתון התקרב עוד קצת ועוד קצת והיא התעלמה ואיפשרה לו לצלם מה שנותר חשוף, לאחר שהרימה את צווארון מעילה עד לקו השפתיים.

השופטת הקריאה בפניה את כתב האישום שכלל התחזות לפסכולוגית ילדים וזיוף מסמכים המעידים על הכשרתה. השופטת לא הזכירה את העובדה שבעקבות מכתבה המזויף של הפסיכולוגית – מכתב שבית המשפט בעצמו קיבל כאמת – דימה לא ראה את בתו כבר יותר משלוש שנים.

"ניצחנו" אמר לי דימה בקול עצוב בשיחת הטלפון מלובי בית המשפט, "ניצחנו, אבל עדיין לא נותנים לי לפגוש אותה".

נתי

גלבוע דקר

בבית תמיד קראו לה ענת, גם בבנק,
אבל במסעדה היא מתעקשת שיקראו לה נתי.

היא מסתובבת כהרגלה בכל יום שלישי בשוק האיכרים של חצור הגלילית. פעם שאלה את עמוס, בעל באסטה לגרביים ותחתונים של כאילו מותגים מדוע קראו לשוק הזה שוק האיכרים והוא לקח נשימה ארוכה ואמר ש"המועצה המקומית חשבה שזה ימשוך את האשכנזים מראש פינה שיבואו למכור פה גבינות ויין, ובמקום זה הם נתקעו עם שלל מפוטרי פרי גליל שמוכרים תחתונים וגרביים". וכדי להעצים את דבריו הציג את מרכולתו בלי הגאווה המתבקשת.

נתי ידעה שהיא כנראה מחזיקה בשיא ישראל בניהול מלצרים בגיל מבוגר, כי מעולם היא לא הבחינה או שמעה על מנהלת מלצרים בגיל שלושים ותשע, ועוד נשואה עם שניים. חוץ מזה, היא ידעה שכנראה רק היא קוראת לתפקיד "מנהלת מלצרים", בעוד כל היתר קוראים לזה "אחראית משמרת". אבל היא לא אוהבת את זה כי "אני אחראית על המלצרים והם יוצרים את המשמרת" היא נוהגת לתקן כל פעם מחדש.

בימי שלישי, אחרי ששלחה את הילד והילדה לבית הספר, ניקתה קצת את הבית למרות שלא חייב ושחתה בקאנטרי של ראש פינה את מכסת הבריכות שלה, היתה משוטטת ענת כהן-פלד בין דוכני הגרביים והתבלינים בשוק האיכרים המקומי, אך לא אותם היא באה לקנות (למרות שלפעמים היא קונה תבלינים או קטניות), אלא בעיקר היא מגיעה עבור חולצות "של צעירים" כמו שאלברט בעלה קורא להם. היא תרה ואף צדה חולצות של להקות ומותגים שהמלצריות הסטודנטיות שעבדו ב'דוריס קצבים' לבשו לרוב.

"את לא יכולה להיות כל כך נוקשה, אמר לה איתן, בעל המסעדה שקיבל אותה לעבודה, בעיקר כי בתו היתה חיילת שלה בזמן שהצבא הקיא אותה ממסלולה הבטוח לפנסיה לכל החיים. הוא גם זה שהציע את הכינוי נתי, "כדי להצעיר אותך", הסביר בנועם.

נתי נחתה בדוכן האהוב עליה של בגדי יד שניה, משם היתה דגה לפחות פריט אחד בכל שבוע – והיא הרגישה לא טוב בימים שחזרה בידיים ריקות, גם אם   לא תלבש מעולם את מה שקנתה. חולצה סגולה של להקת מטאליקה שמעולם לא שמעה את המוזיקה שלה, קראה לה ממצולות החולצות המשומשות. נתי משטה את החולצה, הרימה אל מול השמש כמו רופאה הבודקת צילום רנטגן. "כמה זה בשבילי?" שאלה את מוכר הבגדים שמעולם לא התעניין בה יותר מידי, "כמו תמיד, חמישה שקלים פחות מכולם" אמר והיא הושיטה לו עשרה שקלים במטבע. נתי שמחה, החולצה אולי משומשת אך מצבה מעולה וניכר כי מישהי שמרה עליה טוב. היה לה מגע רך, לא קטיפתי אבל נעים, חולצה שאפשר לזוז בה במסעדה ולא לפחד להזיע.

למזלה של נתי נותרה לה גזרה נערית שרבות מחברותיה קינאו בה. "זה פשע! את נראית יותר צעירה מהחיילות שלך" היו נוהגות לומר לה, ספק להחמיא ספק להקניט. המחשבה על הצבא עשתה לה טעם רע בגרון והיא מלמלה, "להתראות" ושמעה שמבעד לרשרושי העיתון, החזיר לה המוכר "ביי" צרוד ועייף.

אפשר לומר שהכל היה בסדר עד לפני יומיים, אפילו מצב רוחה היה מרומם אחרי ערב רומנטי שאלברט בעלה אירגן לה. אפילו שהיא לא הצליחה להתעלם מהמחיר שכל זה גבה מהם. וכך, כשחצי גופה בג'קוזי ואלברט מעסה את גבה קצת חזק מידי, מה שאומר שהוא ממש מנסה להתאפק לא לטרוף אותה, חישבה את מחיר הצימר והיין והגראס שהוא קנה (כי תמיד היא סירבה לו בגלל הצבא ועכשיו אין סיבה לכך) והילדים שהוא היה צריך להסיע שעה לכל כיוון להורים שלו, מה שרוקן חצי טנק דלק לפחות- "אוי, כן אלברט" אמרה כדי לנדף את המחשבות.

"את צריכה להפסיק עם זה" היה אומר לה בהתחלה אלברט, על הרגל הלבוש שאימצה מאז שעזבה את הצבא (כך הם נהגו לקרוא לזה, כך זה כאב פחות), אך הפסיכולוגית מהווילה בראש פינה אמרה שזה נורמלי ואפילו חמוד. כך היא אמרה, "חמוד". בלילות היתה נתי חוזרת להיות ענת כהן-פלד, זאת שמחקה חמישים הודעות מייל של חיילת שלה הקוראת למצוקה, כי חשבה שהיא משחקת אותה, ובסוף לא. היא לא שיחקה אותה. והיא לא ידעה מה כואב לה יותר, המוות של החיילת או העובדה שאת המיילים היא שלחה גם לחבר שלה, שחשף אותם לאחר השבעה וגדע את הדבר היחיד שנתי חשבה שהיא יודעת לעשות, להיות בצבא.